פסק-דין בתיק ת"א 1315-09

הנתבע  1 (להלן - הנתבע), עורך-דין במקצועו, ייצג את התובע בשני הליכים שהתנהלו במקביל בבית הדין האזורי לעבודה ובבית משפט השלום ועסקו בהיבטים שונים של נסיבות פיטורי התובע מעבודתו בבנק לאומי בירושלים. הליכים אלו התנהלו לאחר שהתובע, שהיה מורשה חתימה בסניף של הבנק, נחשד שעבר עבירות פליליות של זיוף מסמכים וגניבת סכומי כסף ניכרים מחשבונות הבנק. לימים, התובע אף הודה כי עבר עבירות אלו, הורשע ונשא עונש מאסר. במסגרת ייצוג התובע בשני ההליכים הנזכרים, הגיש הנתבע כתבי בי-דין מטעמו וניהל הליכי הוכחות ממושכים ומורכבים שכללו הגשת ראיות רבות. בתום שמיעת הראיות וחרף ארכות רבות ותזכורות, בשני ההליכים לא הגיש הנתבע סיכומי טענות מטעם התובע. לפיכך בשני ההליכים ניתנו פסקי-דין נגד התובע בהיעדר סיכומים מטעמו. זאת בהתבסס על הוראות תקנות סדרי הדין, שלפיהן אי הגשת סיכום טענות, כמוהו כאי התייצבות של בעל דין לדיון.

בתביעה הנדונה, עתר התובע לחייב את הנתבע ואת הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת), אשר במועדים הרלבנטיים ביטחה את הנתבע בפוליסת אחריות מקצועית, לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו לטענתו, עקב הימנעות הנתבע מהגשת סיכומים מטעמו בשני ההליכים. לטענת התובע, הנתבע התרשל בכך כלפיו ולטענתו, על רשלנות זו ועל הנזקים שנגרמו לו בעטייה, נודע לו רק בחלוף חודשים רבים ממועד מתן שני פסקי הדין נגדו.

טענתו העיקרית של הנתבע הייתה, כי אי הגשת הסיכומים הייתה על דעת התובע וכי היה זה הליך מתוכנן לנוכח היעדר סיכוייו של התובע בשני ההליכים, בשל כך שנמצא שהתובע אמנם מעל בכספי הבנק. טענתה העיקרית של הנתבעת היא, כי פוליסת הביטוח אינה מכסה את הנזק שנגרם כתוצאה מרשלנותו הנטענת של הנתבע, באשר נעשו באופן מכוון.

השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן אפוא, אם אמנם אי הגשת הסיכומים בנסיבות העניין עולים לכדי רשלנות; אם ישנו קשר סיבתי בין הנזקים הנתבעים, כולם או חלקם, לבין הרשלנות הנטענת; אם יש באי הגשת סיכומים בנסיבות הנדונות משום מעשה מכוון, הפוטר את חברת הביטוח מחבותה.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

3.         התובע עבד בסניף מחנה יהודה בירושלים של בנק לאומי (להלן - הבנק), שם היה מורשה חתימה. ביום 15.4.1999 פוטר מעבודתו על רקע חשדות שהתעוררו כלפיו בבנק בדבר ביצוע מעשי מירמה וגניבה של כספי לקוחות הבנק. על פי טענת הבנק, מכוח סמכות התובע בתור מורשה חתימה, איתר התובע חשבונות בנק "רדומים", ושינה ברישומי הבנק את כתובת בעל החשבון לאחת משתי תיבות דואר בירושלים. לאחר מכן משך את אותם סכומי כסף מחשבונות אלו באמצעות ייפוי-כח מזויף של בעל החשבון או באמצעות משיכות מקופת הבנק וממכשירים למשיכת כסף מזומן (כספומט). 

על רקע חשדות אלו הגיש הבנק ביום 18.7.1999 תביעה נגד התובע אל בית משפט השלום בירושלים (ת"א 12435/99. להלן - התביעה בבית משפט השלום), על סך של 457,839 ש"ח. בתביעה זו נתבעו התובע ואביו, עובדיה סומך, להשיב לבנק את סכומי הכסף שעל-פי הנטען משכו מחשבונות הבנק שלא כדין.

התובע שכר את שירותיו של הנתבע כדי שייצג אותו בתביעת הבנק שהוגשה אל בית משפט השלום וכן כדי שיגיש בשמו נגד הבנק תביעה אל בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. תמורת שירותיו המשפטיים בשני ההליכים, שילם התובע לנתבע שכר-טרחה מוסכם בסך של 20,000$ בתוספת מע"מ (כ-90,000 ש"ח).

ביום 24.11.1999 הגיש התובע, באמצעות הנתבע, את התביעה אל בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (ע"ב 2302/99. להלן - התביעה בבית הדין לעבודה), שבה תבע מהבנק סך של 521,400 ש"ח בגין פיצויי פיטורין, אי מתן הודעה מוקדמת על הפיטורין (דמי הודעה מוקדמת), פיצויי פרישה, וזכויות סוציאליות נוספות אשר לטענת התובע נשללו ממנו עם פיטוריו על רקע האשמות הבנק נגדו. בתביעתו טען התובע, כי מדובר בהאשמות שווא, אשר נועדו לשמש כסות לפיטוריו שלא כדין ולשלילת זכויותיו הכספיות (פסקה  7 בכתב התביעה - נספח ב' של תצהיר התובע).

4.         ביום 29.9.2002 הסתיים שלב שמיעת הראיות בתביעה בבית הדין לעבודה ונקבעו מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים בכתב. ביום 16.01.2003, כשבועיים לאחר חלוף המועד שבו היה על התובע להגיש את סיכום טענותיו, הגיש הנתבע בשם התובע בקשת ארכה להגשתו. את הבקשה נימק בצורך ב"השקעה יוצאת הדופן" הדרושה להכנת הסיכומים בשל "ההיקף הגדול  במיוחד של חומר הראיות" שהובא בפני בית הדין (שם, נספח ה'). בית הדין (כבוד השופט הראשי יעקב נויגבורן) נעתר לבקשה וקבע כי סיכומי התובע יוגשו עד יום 15.2.2003 בהוסיפו כי "ארכה נוספת לא תינתן" (שם). חרף ארכה זו לא הוגשו סיכומי התובע וביום 23.2.2003 ניתנה החלטת בית הדין שלפיה "אם סיכומי התובע לא יוגשו תוך 3 ימים ייחשב התובע כמי שלא התייצב לדיון ותידחה תביעתו". כן נקבע, כי על התובע לשלם הוצאות לאוצר המדינה בסך של 750 ש"ח (שם, נספח ו').

ביום 2.3.2003, לאחר ששוב חלף המועד להגשת הסיכומים, הגיש הנתבע בקשת ארכה נוספת להגשתם עד יום 7.3.2003 מהנימוק שהגשתם התעכבה "עקב השלג בירושלים". בשל הארכה הקצרה ובהיעדר התנגדות מצד הבנק, שהיה הנתבע באותו הליך, נעתר בית הדין לבקשה. אולם, גם הפעם לא הוגשו הסיכומים ולפיכך ביום 13.3.2003 ניתן פסק הדין בתביעה שהוגשה אל בית הדין לעבודה. בפסק הדין תוארה השתלשלות הדברים בעניין הארכות שניתנו להגשת הסיכומים וכן נומק פסק הדין בכך שעל-פי הוראות תקנות 52(ג) ו-49 בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, אי הגשת סיכומים כמוה כאי התייצבות לדיון. לפיכך נקבע, כי משלא הוגשו סיכומי התובע, תביעתו נדחית (שם, נספח ז'). בהתייחסותו לכך שלא הוגשו הסיכומים למרות הארכות שניתנו להגשתם, הוסיף בית הדין כי "אין בית הדין רואה לנכון להאריך מיוזמתו את המועד כיוון שב"כ התובע מזלזל במועדים שקבע בית הדין ואינו טורח במועד להגיש בקשות להארכת מועד" (שם, פסקה 8 בפסק הדין). עוד נקבע בפסק הדין, כי לאור התנהגות התובע ובהתחשב בהיקף דיוני ההוכחות "שהיה חריג במידה ניכרת מהמקובל בבית דין לעבודה", על התובע לשלם לבנק (הנתבע) סך של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ, עבור הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין. 

ביום 14.4.2003 הגיש הנתבע בקשה בשם התובע לביטול פסק-דינו של בית הדין לעבודה, אך בקשה זו נדחתה בהחלטה מפורטת ומנומקת מיום 31.8.2003 (שם, נספח ח'). בהחלטתו תיאר בית הדין בין השאר, את מחדלי הנתבע באי הגשת הסיכומים במועדים שנקבעו, בהגשת בקשות ארכה להגשתם רק בדיעבד ולאחר שחלפו המועדים שנקבעו להגשתם ובעודו מנמק זאת ב"סיבות שונות ומשונות" (שם, פסקה 6). בית הדין אף הדגיש בהחלטה כי "התנהגותו של התובע נגועה בחוסר תום לב קיצוני" ולפיכך אינו זכאי לכך שהתביעה תוכרע לגופה. כן נקבע בהחלטה, כי על התובע לשאת בהוצאות הבנק (הנתבע) בסך של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ (שם, פסקאות 8, 15).

5.         במקביל, הסתיים גם הדיון בתביעה שנדונה בבית משפט השלום, שאותה הגיש הבנק נגד התובע ואף בעניינה נקבע כי על הצדדים להגיש את סיכומי טענותיהם בכתב במועדים שנקבעו לכך. אולם גם בהליך זה לא הגיש הנתבע סיכומים מטעם התובע. לפיכך, ביום 11.1.2005 ניתן פסק-דינו של בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא שמעון פיינברג), שתיקון טעות סופר שנפלה בו תוקנה בפסק-דין מתוקן מיום 13.1.2005 (שם, נספח י"א). כאמור בפסק הדין, הוא ניתן בשל כך שהנתבעים באותו הליך, הם התובע ואביו, "לא הגישו סיכומים בכתב אף לאחר משלוח תזכורת מטעם עו"ד המנ"ת". לפיכך וכאמור שם, פסק הדין ניתן על-פי תקנה 160(ד) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ב-1982, הקובעת כי אי הגשת סיכומים בכתב כמוה כאי התייצבותו של בעל הדין לדיון. במסגרת פסק הדין חויב התובע בתשלום מלוא סכום התביעה, בסך של 457,839 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.7.1999, וכן חויב בתשלום הוצאות משפט בסך של 75,000 ש"ח.

ביום 31.3.2005 הגיש הנתבע בשם התובע בקשה לביטול פסק הדין, אך בקשה זו נדחתה.

6.         בקשה נוספת לביטול פסק-דינו של בית המשפט השלום הגיש התובע ביום 26.4.2005 באמצעות עורכי הדין יאיר גולן ונחשון שוחט, אך גם בקשה זו נדחתה (בש"א 4003/05). לפיכך הגיש התובע בקשת רשות ערעור על החלטה זו אל בית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 816/05), שבה נטען כי פסק הדין ניתן בשל התרשלות רבתי של הנתבע, בא-כוחו הקודם של התובע, אשר לא היתה בידיעתו או בשליטתו (שם, נספח י"ח). בדיון שהתקיים ביום 21.9.2005, הסכימו הצדדים להמלצת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי), שלפיה פסק-דינו של בית-משפט השלום יבוטל, סיכומי התובע (הנתבעים באותו הליך) יוגשו עד יום 21.11.2005 והתביעה תוכרע לגופה. הסכמה זו אושר בפסק-דין (שם, נספח י"ט). 

בהתאם להסכמה שאושרה כאמור, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש התובע את סיכום טענותיו באמצעות עורכי הדין יורם ארן ואריאל מלאכי (להלן - עו"ד ארן) (שם, נספח כ'). ביום 21.11.2006 ניתן פסק הדין, שבו לאחר דיון בראיות הצדדים ובטענותיהם, הכריע בית המשפט בתביעה לגופה וגם הפעם קיבל את התביעה במלואה. על-פי פסק הדין חויב התובע לשלם לבנק את מלוא הסכום שנתבע (457,839 ש"ח) וכן חויב לשלם לבנק עבור שכר-טרחת עורך-דין ועבור הוצאות משפט סך של 77,000 ש"ח בתוספת מע"מ (שם, נספח כ"א).